המצאת הטפטפות

מאז שבני האדם התחילו להתיישב דרך קבע (בניגוד לחיי נוודות) הם הסתמכו באופן כבד מאוד על חקלאות.

פירות ירקות ודגנים, ובעצם כל הצמחים, צריכים מים כדי לגדול. אבל יש מקומום רבים שבהם אין נהר, וגשם לא יורד כל השנה - אבל אנחנו צריכים לאכול לאורך כל השנה.

מה עושים? השקייה!

ישנן דרכים שונות להשקות צמחים, ואחת מהדרכים היא השקיה בטפטוף. זוהי שיטת השקיה שבה מזרימים מים בקצב מאוד איטי, לפעמים טיפות בודדות בדקה, קרוב מאוד לבסיס הצמח.

השקיה בטפטוף היא חסכונית מאוד במים, וככל הנראה, היא שיטת ההשקיה הטובה ביותר כיום.

אבל איך אפשר להשקות כרמים, שדות ופרדסים שלמים בטיפות קטנות? ומי בכלל חשב על הרעיון הזה?

הסיפור מתחיל לפני בערך 2000 שנה בסין, או במצרים, אבל אחת מפריצות הדרך הגדולות ביותר בתחום קרתה במאה ה-20, ממש אצלינו בישראל! פריצת הדרך הזו היא המצאת הטפטפות, והיא שיפרה את החקלאות בעולם כולו לאין שיעור, והפכה את ישראל למעצמת חקלאות בקנה מידה עולמי!

בואו נתחיל!

תחילת ההשקייה בטפטוף התחיל כנראה בסין, או במצרים, כאשר חקלאים היו טומנים כדי חרס מלאים במים באדמה, בסמוך לשורשים. החרס היה נקבובי והמים היו מחלחלים באיטיות לאדמה ומשקים את השורשים.

השקיה מודרנית בטפטוף, התחילה הרבה יותר מאוחר - ב-1860 בגרמניה, חקלאים פיתחו באמצעות צינורות מחרס מערכת של ניקוז מים וגם השקיה בטפטוף. כשישים שנה מאוחר יותר חקלאים גרמנים התחילו לנקב חורים בצינורות השקיה על מנת להשקות בטפטוף.

בשנות הארבעים של המאה ה-20, הפך השימוש בצינורות פלסטיק, שהרבה יותר קל לעבוד איתם, להיות נפוץ. אז הממציא האוסטרי הניס תיל פיתח שיטה של השקייה דרך מערכת של צינורות ארוכים כדי להשקות שטחים גדולים בכמויות שוות.

השקיה בטפטוף באמצעות צינורות פלסטיק עם חורים נעשתה נפוצה, אך היו לשיטה חסרונות - החורים בצינור היו נסתמים בקלות, והטפטוף לא היה אחיד מספיק.

ופה נכנסו הטפטפות.

בשנת 1956 יעקב מוטס פיתח בגינה שבביתו בראשון לציון את הטפטפת הראשונה. מוטס שם לב שיש צמח שגדל באופן פראי על יד ברז המים שלו, ואז הוא ראה שיש נזילה קטנה בדיוק מעל הצמח. זה נתן לו רעיון, והוא פיתח את הטפטפת הראשונה.

הוא חורר צינור השקיה מפלסטיק, וחיבר לתוך החור צינורית פלסטיק קטנה ודקה. הצינור היה מונח על האדמה, והצינורית שיצאה ממנו השקתה את הצמח. אורך הצינורית קבע את כמות המים שיוצאים ומשקים את הצמח, וכך הוא יכול היה לבקר את קצב ההשקייה, והצינורית לא הייתה נסתמת בקלות כמו החורים בצינור הגדול יותר.

ההמצאה של יעקב מוטס לא נעשתה מסחרית, ופה נכנס לתמונה המפתח שמחה בלאס.

שמחה בלאס ובנו ישעיהו התקינו מערכת השקייה שפועלת באותו אופן ב-1959, והם רשמו פטנט והקימו ביחד עם קיבוץ חצרים את חברת "נטפים". ההסכם להקמת החברה נחתם ב-8 לאוגוסט 1965 והיא החלה לפעול ב-1 לינואר 1966, וכבר באותה שנה הם ייצרו את הטפטפת הראשונה ומכרו אותה, תחילה לשוק החקלאות בישראל.

הטפטפות הראשונות עבדו בצורה דומה לצינורית הדקה שדרכה המים זרמו החוצה באיטיות, אבל היא הייתה יחידת פלסטיק יצוקה. כדי להשתמש בהן היה צריך לעשות חורים בצינור הגדול, ולשים את הטפטפות כדי לסתום את החורים, והמים היו מטפטפים בקצב קבוע וידוע מראש דרך הטפטפות. מאוחר יותר חברת נטפים התחילה לייצר ולמכור צינורות שהטפטפות כבר בנויות לתוכם במרחקים קבועים.

מהר מאוד הטפטפות עשו מהפכה בחקלאות בארץ ובאירופה, ובסופו של דבר הגיעו לכל העולם. הטפטפות שיפרו את היבולים באופן ניכר, וחסכו בעלויות של מים ודשן. הטפטפות גם מאפשרות להשקות באופן מדויק את הצמחים, מה שעוזר להם לגדול טוב יותר, וגם מאפשר להשקות באופן מדויק מאוד מבחינת המקום בשדה, מה שעוזר לגדל את הצמחים בצורה מסודרת יותר, ומקל בזמן הקטיף על תהליך איסוף הפירות, הירקות או הדגנים.

עובדות מעניינות על טפטפות:

המים בטפטפת יוצאים לאט, כיוון שהם עוברים בתוך הטפטפת מסלול ארוך וצר. החיכוך בין המים לדפנות הפלסטיק מאט את המים עד כדי טפטוף איטי.
השקיה בטפטוף יכולה להעשות בכל מקום בו גדל הצמח: על גבי האדמה - בבסיס הצמח, מתחת לאדמה - ישירות לשורשים, ואפילו מעל האדמה - על גבי צמחים כמו גפנים.
הטפטפות וחברת נטפים תרמו רבות לפיתוח החקלאות המדברית - תחום שישראל נחשבת לחלוצה ומובילה בו.

לילדים וילדות סקרנים במיוחד:

כיצד ייתכן שטפטוף של מים בנקודה מסוימת מאפשרת לעץ גדול עם רשת שורשים תת קרקעית לגדול בצורה כל-כך טובה?

חקלאים נטו להאמין כי יש צורך להשקות בהרבה מים את האדמה שסביב העץ כולו, כדי להגיע לכל רשת השורשים הפרוסה שלו. גם עם הדשן, חלקאים האמינו שצריך לדשן את כל האדמה שמסביב לעץ, כדי שכל השורשים של העץ יהנו ממנו.

אולם מסתבר כי העץ "לומד" עם הזמן מהו מקור המים הנקודתי, ואיפה נמצאים המינרלים והחומרים החשובים לו (הדשן). העץ לומד לאסוף את כל מה שהוא צריך מהמקור היחסית קטן, במקום בו ממוקמת הטפטפת. בצורה זו, העץ כולו נהנה מהמים ומהדשן שמגיעים מנקודה מסוימת בלבד, והחקלאי לא צריך לפזר מים ודשן עודפים.

ככל שהאזור שבו משקים גדול יותר, כך יותר מים מתנדפים לאוויר. לכן, חסכוני יותר וגם מתחשב יותר באיכות הסביבה, להשקות אזורים קטנים ליד העץ.